אהבה – מהי?

על אף אחוז הגירושין שעולה בעשורים האחרונים רבים עדין ממשיכים להחזיק באמונה באהבה הרומנטית. יחד עם זאת, רבים גם שואלים - מהי?

מה זאת אהבה? שאלה שהעסיקה הוגים באסכולות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית. אולי התשובה טמונה בדימוי של בריאות וחולי: ניתן להכיר בקיומו של הראשון דרך העדרו והופעתו של השני. בדומה, ניתן להכיר באהבה בעיקר כאשר היא איננה. למשל, תינוק שנולד זקוק לאהבה כמו שהוא זקוק לאוכל ולשינה. בלעדיה ההתפתחות לא תהיה תקינה ומנגד, התפתחות תקינה בנוכחותה של האהבה תהיה מובנת מאליה.

בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, טען כי בנפש התינוק טבוע צורך מולד ואוניברסלי ליצור קשר עם מטפל מרכזי אחד לפחות, וקשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של התינוק. כך למשל, השינויים הרגשיים וההורמונאליים שקורים אצל האימא לאחר הלידה מיועדים לאפשר סביבה שבה תבוא לידי ביטוי מערכת ההיקשרות של התינוק. במידה והצורך הזה נענה באופן מספק, תתפתח אצלו חוויה בטוחה כלפי העולם וכלפי עצמו.

אם נשאיל את רעיון תיאוריית ההתקשרות לשם ההבנה של מושג האהבה, נראה כי חלק משמעותי לבסיס בריאותינו הנפשית והפיזית נשען בדיוק על האהבה המתקיימת בתחילת החיים. יחד עם זאת, לא ניתן לסכם את הבנתו של רגש רחב זה רק בחוויית האהבה בינקות, הרי אהבה מערבת בתוכה עולם מורכב של רגש, מחשבה, חוויות גוף, זיכרונות והתנהגות.

בספרו "אמנות האהבה" מסביר אריק פרום, כי אהבה היא לא תחושה נעימה אשר חווייתה היא עניין של מקרה, אלא היא עניין שדורש ידיעה ומאמץ. רוב בני האדם ,על פיו, רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם לא נאהבים ולא כבעיית היותם לא אוהבים. בחתירתם להשגת האהבה הם נוקטים דרכים איך להיות נחשק או נחשקת, שמושפעים מין המסרים התרבותיים הרואים את ה"להיות נאהב" כתערובת של פופולריות ומשיכה מינית.

פרום טוען כי ניתן לפתור את בעיית האהבה, או יותר נכון את בעיית העדרה, על ידי תרגול אהבה. בעצם, אהבה על פיו, היא לא עניין פשוט שנפתר על ידי מציאת המושא הנכון, אלא אמנות, ואם ברצוננו ללמוד איך לאהוב עלינו לתרגל זאת, בדומה לכל מיומנות בה אנו שואפים להתמחות.

בניגוד לאיחוד הסימביוטי שקיים באהבת תינוק-הורה בראשית החיים, אהבה בשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם. האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות וגם מאפשרת להיות לו להיות הוא עצמו באופן אוטנטי. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים.

פרום משתמש במושגים כמו תרגול משמעת, התרכזות, סבלנות וכוונה רצינית בתיאור היכולת לעסוק באמנות האהבה. הוא מרחיב את מושג האהבה מאהבה הרומנטית לסוגי אהבות אחרות כמו אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבה רוחנית והאהבה העצמית.

תרגול מעין זה דומה למה שמוכר כיום כקשיבות או מיינדפולנס, שזהו בעצם תהליך פסיכולוגי של הבאת תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בזמן הווה, וטיפוחו נעשה באמצעות תרגילי מדיטציה.

החיבור שעושה פרום בין מושגים פסיכולוגיים לרוחניים ופילוסופיים, מתארים בצורה מעמיקה ויפה את הווייתה של תהליך האהבה וגם מאפשרים לקיחת אחראיות על טיפוחה ושימורה. לדעתי, ניתן לתרגל את אמנות האהבה על ידי תרגול קשיבות בחיי היומיום וכך לאפשר לה להיות נוכחת יותר בחיינו ובקשרינו עם אחרים, כמו גם לענות בדרך ייחודית על השאלה – מהי?

פרום, א. (1964). אמנות האהבה. הוצאת זמורה בע"מ, תל אביב: ישראל.

Bowlby J (1988). A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development. Tavistock professional book. London: Routledge.